עמרי ווגסטף
נכנסת לאינסטגרם, ראית אינספור סטורי ותמונות של אנשים יפים, אנשים מוצלחים כאלה. הם מתאמנים, הם חטובים והם נראים טוב. נראה שכולם נראים כל כך טוב, איך הם עושים את זה? ברוכים הבאים לשקר ההצלחה של האינסטגרם.
הידעתם? בנות התחילו להתאמן בחדר כושר יותר מפי 100 מאז המצאת האינסטגרם?
אבל רגע, מה איתי? אני מתאמנת, למה אני לא נראת כמוה?
ואני מרים הרבה משקולות, למה אין לי כזה גוף כמו שלו?
מוזר? שקר ה"הצלחה" של האינסטגרם – האם כל מה שאנחנו רואים מזויף?
עזבו רגע את הפילטר, את הכנסת הבטן, את הזווית, את התמונה הנבחרת מתוך 100 ניסיונות קודמים. עזבו שכנראה במציאות הם כנראה נראים קצת פחות טוב.
מה עובר לנו בראש? "גם אני רוצה!", כולנו היינו רוצים להיראות טוב יותר, להרגיש בריאים יותר, להיות יותר אנרגטיים.
חושבים שיש בזה משהו רע?
זהו שלא, ההפך, תמונות של אחרים מעוררות בנו התלהבות ומוטיבציה לשנות, להשתנות לטובה ונותנות לנו השראה.
מה עושה מי שבאמת רוצה שינוי? נכנס לתמונות האלה, מתלהב ואומר לעצמו – יאללה אני משיג את זה.
הוא מתחיל לבדוק מה מי שבתמונה עשה שהביא לו הצלחה: מה התפריט שלו, מי המאמן שלו, מה האימונים שהוא עושה ומתחיל לחקות אותו.
אבל יש כאן בעיה, בעיה גדולה, גם אם תעשו בדיוק את אותו הדבר זה לא יקרה כל כך מהר.
דברים כאלה לא קורים במהירות ולא בין לילה, יש לנו נטייה כזאת לפנטז על הצלחות מהירות.
כולם מדברים על שאיפות, חלומות, הצלחות אבל על הדרך הקשה והארוכה כמעט אף אחד לא מדבר, זה תהליך ארוך.
אנחנו צריכים סבלנות, כולנו צריכים סבלנות.
סבלנות סבלנות ועוד סבלנות, זה משהו שהדור שלנו לא יודע עדיין.
אנחנו, דור המילניום, לא יודעים לדחות סיפוקים, לחכות, להשקיע, להתאמץ וזה לא באשמתנו – נולדנו לזה, והאינסטגרם? עוזר לזה, המון.
רוצים בכל זאת פתרון?
מה אתם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה? ללכת ליועץ תזונה? ללכת למאמן כושר? להשקיע שעות במכון? לדחות סיפוקים? לרוץ כשקר?
לא? אוקיי, כנראה שאתם לא באמת רוצים את זה.
כן? מעולה, התקדמנו.
באמצע? קחו פתרון – מה המינימום שתוכלו לעשות כדי שהדבר יקרה? תתחילו מזה.
עכשיו תראו, ההצלחה נראית כיפית, סקסית, מושכת – הדרך אליה ממש לא נראית ככה.
מכשול המוטיבציה העיקרי הוא משבר האמצע שאני ממש עכשיו אדבר עליו.
"אבל באמת אין לי זמן לזה", קחו טיפ ממני
אם אתם מאלה שאין להם זמן לזה כי אתם באמת עסוקים ועמוסים בלוז, תשנו את המשפט שאתם אומרים כשמדובר בנושא, זה לא ש"אין לכם זמן" אלא זה פשוט "לא בסדר העדיפויות שלכם".
בהתחלה קשה להודות שזה עניין של סדר עדיפויות, אבל ברגע שתסכימו להגיד את זה ותסתכלו על הלוז שלכם באמת, תוכלו למצוא שעה ביום 3 פעמים בשבוע להכניס האימון בלוז.
- ההתחלה מרגשת
קחו את זה לכל תחום, זוגיות, עבודה, אימונים, נורא מרגש להתחיל משהו חדש.
אנחנו מדמיינים, מפנטזים איך התוצאה תראה, איך השגרה שלנו תראה! - הסוף מושלם
"וואו,איזה כיף, הצלחתי!", אני מסתכל לתוצאה בעיניים. חלום שמתגשם, מטרה שהושגה!
נראים טוב בתמונות, חטובים, מקבלים בלי סוף מחמאות, מרגיש כל כך טוב, כל כך מתוק יותר מכל קינוח בעולם. - האמצע קשה
לקום מוקדם, לישון מאוחר, הרעב, החסר של המתוק. והנה מגיע עוד סט, עוד חזרה, עוד ריצה, עוד קילומטר, עוד אימון.
עוד שעה, עוד יום, שבוע, חודש, שנה. האמצע קשה.
השגרה קשה, זה שאף אחד לא רואה אותי, זה שזה אני מול עצמי, זה שאני גמור ונמאס לי, זה קשה וזה קורה תמיד באמצע.
אני חוזר לאנשים מהאינסטגרם – הם עברו את האמצע.
מה אתכם, אתם תעברו את האמצע?
